דווקא בדרך זו

חיים שהיה ראשון השואלים, העלה את השאלה הנוקבת - האם המטרה מקדשת את האמצעים, מדוע דווקא בדרך זו?
לפניכן שלושה מקורות שלכל אחד מהם תשובה  לשאלה זו. במבט ראשון התשובות נראות דומות אך בכל אחת מהן יש נדבך שאין באחרות.
לאחר קריאת המקורות
א.כתבי בקצרה מדוע דווקא בדרך זו היו צריכות הברכות להנתן לפי כל אחת מהשיטות.
ב. מעשה אבות סימן לבנים  - בחרי אחת הדעות וכתבי כיצד אנו מושפעים/ אמורים ליישם את הדברים בחיינו הלאומיים או הפרטיים.

מקור א.
 יצחק אבינו מטביע בברכתו את חותם ישראל והעמים לדורות, באומרו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". מובא במדרש רבא (פרשה סה): "אמר ר' פנחס, קולו של יעקב מכניס והידיים ידי עשיו מרמיז ליה והוא אתי". ומבאר ה'מתנות כהונה', "כשמכניס ואוסף את קולו מלעסוק בתורה ותפילה מרמז הקב"ה לעשיו ומיד הוא בא". וממשיך שם המדרש ואומר "אמר ר' אבא בר כהנא... נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו (אצל בלעם) אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג (להזיק) לאומה זו. אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם שכך הבטיחן אביהם ואמר להם: הקול קול יעקב. בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידיים ידי עשו, ואם לאו, הידיים ידי עשו, אתם יכולים להם". דברי חז"ל ברורים - בשעה שאנו עוסקים במה שיועד לנו, תורה ותפילה, ומרבים בזה ומשמיעים את זה בקול רם, אנו זוכים שאין עשו ואוה"ע יכולים להרע לנו או חלילה לשלוט עלינו. ואם חלילה מפסיקים אנו מקול התורה אז יוכלו לנו אוה"ע. אך המלבי"ם מסביר כאן הסבר אחר, שזו היתה סיבה מאת ה' שרק באופן זה יקבל יעקב את ברכת העוה"ז שלו שמגיעה לעשיו, כי הידיים, שהן כוח הגבורה והגוף שייכים לעשיו, והקול שהוא הכוח הנפשי מגיע ליעקב, וה' סובב שליעקב יהיו גם את ידי עשו, כלומר, חוזק הגוף וענייניו. וכן חלה עליו הברכה שקול יעקב וידי עשו יהיו לאחדים "היינו, שעל ידי כוח הנפשי שהוא קול יעקב, יהיה לו גם הכוח הגופי, הגבורה ועושר וממשלה, כך שהטובות החיצוניות שיהיו לו לא יהיו מצד הטבע [אלא] רק מצד ההשגחה, מצד קול יעקב ותורתו. ובעת שיופסק קול יעקב על ידי שמתרשל מתורת ה' לא יהיה לו גם ידי עשו, ועל זה אמרו חז"ל בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות וכו' אין 'הידיים ידי עשו' כי אז ידי עשו שייכים ליעקב, כי יעקב לא ישיג ידיים אלה [אלא] רק על ידי קולו ותורתו" (מלבי"ם כז כב)


מקור ב

הפה והידיים
מאת הרב ליאור אנגלמן

להתהלך בתחפושתו של עשיו כדי לשמוע את נועם קול יעקב 


אלימות

אלימות ואילמות הן לא רק מילים דומות, הן קשורות זו לזו בקשר הדוק. האלים הוא האדם האילם. הוא אינו לוקה אומנם בדיבורו הפיזי, אך הוא אילם במובן הנפשי. הוא אינו יכול לדבר ולבטא את עצמו במילים, ועל כן הוא "מדבר עם הידיים". לעיתים מדובר במי שמסוגל לדבר בצורה רהוטה, אך הוא אינו מאמין בכוחו של הדיבור מפני שהוא אינו מאמין באדם אליו הוא צריך לדבר. הוא אינו מאמין שדבריו יתקבלו, הוא אינו מאמין בכוחו של שכנוע, ובוודאי אינו מאמין באדם האחר כאשר אינו נוטה לקבל את דבריו, ועל כן הוא פועל בכוחנות - באלימות. 


האלים נקרא כך לא רק מפני שהוא פועל בכוח (אל = כוח) ולא רק מפני שהוא מתפקד כאילם הבולם את פיו ומתבטא בעזרת ידיו בלבד. הוא נקרא כך גם מפני שבפעולתו הוא מבקש ליטול את כוח הדיבור מן האדם האחר, להפוך את מושא אלימותו לאילם
האלים חסר סבלנות. הוא רוצה לממש את מבוקשו עכשיו ומיד. כיוון שהוא מודע לקצב האיטי של השפעת הדיבור, הוא בוחר להאיץ את התפתחות האירועים דרך הפעלת הידיים להגשמת שאיפותיו. הידיים מאלצות את הצד השני להיכנע, והן אינן תלויות בשכנועו הפנימי של המוכה. ההפחדה פועלת מהר מכל משפט משכנע, וכך האלים משיג את מבוקשו באחת. 

האלים נקרא כך לא רק מפני שהוא פועל בכוח (אל = כוח) ולא רק מפני שהוא מתפקד כאילם הבולם את פיו ומתבטא בעזרת ידיו בלבד. הוא נקרא כך גם מפני שבפעולתו הוא מבקש ליטול את כוח הדיבור מן האדם האחר, להפוך את מושא אלימותו לאילם. אלימות נועדה להשתיק, להכניע את הצד השני ולנטרל את יכולתו לחשוב באופן עצמאי. עבור האדם האלים כוח הדיבור של הניצב לנגדו הוא מסוכן. הוא עלול לבטא חשיבה שונה, רצונות אחרים. הוא עלול לגלות על ידי דיבורו באוזני כל את אשר מעולל לו האדם האלים. אלימות היא השתקה, ניסיון כוחני להפוך את המותקף לאילם.

יש בעולם משטרים אלימים, מחנכים אלימים, בני זוג אלימים והורים אלימים, את כולם מאפיינים פניה השונים של האלימות. אצל כולם הפה הוא איבר מיותר או איבר המשמש כיד נוספת, גם הוא משמש להצלפה ודיכוי. תכליתו של הפה בעיניהם היא לשתק את האדם העשוי להתנגד לדרכם.

דיבור

ישנה דרך שונה בתכלית להנהיג ולחנך, המנהיג נקרא "דבר". בעזרת כוח הדיבור הוא מנהיג אחריו אנשים, אשר הדיבור נוגע בהם ומושך אותם אחריו בעבותות אהבה. "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו", אין הכוונה בהכרח לכך שהקב"ה "ידביר", ישמיד את העמים הרבים שברא, אלא לכך שהוא "ידבר", ינהיג עמים תחת הנהגתנו, כביאורו של רש"י: "כמו 'וינהג'- דמתרגם 'ודבר'".

על מנת להנהיג בכוח הדיבור יש להאמין במונהגים, יש להתחשב בדעתם ולבקש בכוח הדיבור להגיע אל ליבם. זוהי הנהגה המאמינה בטוב שבאדם ומאמינה כי ניתן להנהיגו אל ייעודו דרך בניית הכרתו בדרך של דיבור. זוהי הנהגה החושבת שלא די במה שיעשה האדם, חשוב מכך מה יחשוב האדם, וישנה חשיבות רבה לכך שיזדהה האדם עם אשר הוא עושה, על כן אין להנהיגו בכוח הזרוע. 

מחנך הדיבור הוא מחנך סבלני המאמין בחניכיו, הוא אינו מעוניין באילמותם ובהליכתם שבי אחריו נטולי הכרה ודעת. אדרבה, הוא מבקש להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, לדבר אל ליבו ולהנהיגו בחפץ הלב. 

ידי עשיו וקול יעקב


המאפיין המרכזי של עשיו הוא הידיים, "והידיים ידי עשו". הוא איש הציד וההרג, איש הכוח. על פי המדרש, בני עשיו סירבו לקבל את התורה המצווה "לא תרצח", מתוך תחושה עמוקה כי הציווי הזה עומד בניגוד גמור לטבעם האלים
המאפיין המרכזי של עשיו הוא הידיים, "והידיים ידי עשו". הוא איש הציד וההרג, איש הכוח. על פי המדרש, בני עשיו סירבו לקבל את התורה המצווה "לא תרצח", מתוך תחושה עמוקה כי הציווי הזה עומד בניגוד גמור לטבעם האלים: "בתחילה הלך לבני עשיו ואמר להם: 'מקבלין אתם את התורה?' אמרו לו: 'מה כתיב בה?' אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו לו: 'כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא, שנאמר 'והידיים ידי עשו' ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה..." (ילקוט שמעוני דברים לג).

עשיו חי דרך הידיים, ידי ההרג, ומתפרנס דרך הידיים, ידי הציד. הוא אינו יכול לקבל תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. הוא אינו מאמין בכוחו של הפה אלא בכוח הזרוע.

אמת, גם עשיו משתמש בפיו, אך פיו אינו משמש לקשר וחיבור כי אם למרמה ולנטרול הכרתו של העומד מולו. פיו הוא חלק ממערכת הציד המשומנת: "מהו 'כי ציד בפיו'? היה צד את יצחק הצדיק בפיו... כשהיה בא עשיו מן החוץ היה אומר לאביו 'אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר?' והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה מדקדק במצוות, והיה אומר לו אביו 'בני, היכן היית היום הזה?' והוא אומר לו 'בבית התלמוד'... ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו על כן אהבו. ורוח הקודש צווחת: 'כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו'" (תנחומא תולדות ח'). פיו של עשיו משמש להעלמת האמת מיצחק ולהשתקת הביקורת הצפויה לבוא בעקבות מעשיו הרעים. זהו פה של צייד המשתק במצג שווא של אהבה מדומה את יריביו.

יעקב לעומתו מתאפיין בכוח הפה, "הקול- קול יעקב": הוא משתמש בפיו ככלי של ריצוי וקשר. הוא מביא לעולם הכרה כי בכוח הפה ניתן להביא את העולם לייעודו. 

השאלה מי יקבל את ברכת יצחק היא גם הכרעה גדולה מהו הכוח הדומיננטי בעולם: כוחן של הידיים האלימות והאילמות או כוחו של הפה הסבלני והמאמין. 

לבסוף מתברך יעקב כשקולו קול יעקב נשמע באוזני יצחק אך ידיו מחופשות לידי עשיו, להורות כי הקול הפנימי, דרך הריצוי והנעם, ינצח, אך יהא עליו ועל בניו להתהלך לעיתים בתחפושתו של עשיו על מנת להביא את העולם לשמוע לבסוף את נועם קולו של יעקב.

המשך הפרשה כשנדרש יעקב במצות אימו להערים על אביו כדי להתברך בברכות שייעד יצחק לעשו, הוא לובש תחפושת כפולה, שנועדה להתמודד עם שני ההבדלים שבין האחים. הוא לובש עורות גדיי עיזים כדי להיראות כבעל התכונה המולדת של עשו – שעירות, ולובש את בגדי הציד של עשו כדי שריח השדה יעלה ממנו. הכתוב מדגיש שיצחק ברך את יעקב דווקא בעקבות הבחינה הכפולה שהוא בחן אותו – על ידי חוש המישוש הוא נוכח לדעת שאכן ידיו שעירות כידי עשו, ובאמצעות חוש הריח הוא הבחין בריח השדה הנודף מבגדיו. אחרי כל מבחן אומר הכתוב: "ויברכהו" כדי להדגיש ששתי התכונות – המולדת והנרכשת זיכו את יעקב בברכות.

אך נשאלת השאלה מדוע היה כל כך חשוב לתורה להדגיש זאת? מדוע היא לא הסתפקה באמירה כללית שיצחק לא הבחין בערמה של יעקב ובירכו? כמו כן יש לשאול מדוע הקב"ה הבוחר ביעקב לא האיר את עיני יצחק והורהו על בחירה זו, כשם שהורה לרבקה – "ורב יעבד צעיר", ובכך היה חושך מיעקב את הצורך להתחפש כדי להתברך?

נראה שהתורה באה ללמדנו שהתחפושת של יעקב לא הייתה רק אמצעי שעל ידו הוא הערים על אביו כדי לזכות בברכה המגיע לו כאיש תם יושב אוהלים. התלבשותו בתכונותיו של עשו נועדו לסמל את נכונותו לאמץ לעצמו את הטוב שבתכונותיו של עשו, ולשלב אותם בבניית העם שעתיד לצאת מזרעו – עם עובדי ה'. מאחר שכפי שנאמר לרבקה – "שני גויים בבטנך", יעקב ועשו לא יהיו שני שבטים של עם מאוחד שיכול לחלק את התפקידים והתכונות בין חלקיו השונים, נדרש היה שיעקב עצמו יאמץ את הטוב שבתכונות עשו כדי שיהיו חלק מבניין העם הנבחר. לכן מדגישה התורה שיצחק ברכו רק בזכות ההכרה שיש בו את התכונות הללו – "ויברכהו". אך כל זאת בתנאי ש"הקול קול יעקב והידים ידי עשו", שהקול הפנימי והרוח המובילה את כל ההתנהלות שלו הוא הקול של אוהלי יעקב, וידי עשו ותכונותיו יהיו רק משרתים ופועלים בהנחייתו של קול זה.

מקור ג'

מבחינה חיצונית יעקב לובש את בגדי עשו, בגדי הציד והשדה, בגדי החרב. אך קולו של יעקב, הקול שמגלה מי הוא באמת, שמבטא את מהותו – לא משתנה. יעקב לובש את בגדי עשו, אבל הוא נשאר יעקב.  אם בני יעקב לא רק לובשים את בגדי עשו אלא מזדהים עם אישיותו - זוהי החמצה נוראה ! כאשר יעקב נוזף בשמעון ולוי שהרגו את בני העיר שכם, הוא אומר להם: "כלי חמס מכרותיהם". מהם "כלי חמס" ? במדרש תנחומא שם נאמר: "אמר להן - כלים שבידכם חמוסין, גזולין הן מעשו, שנאמר לו: "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ). חלילה להם לבני יעקב מלאמץ את מידותיו של עשו !   גם אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, חייבים לאחוז בחרב. אם אנו משליכים מידינו את החרב, או אפילו אוחזים בה בחוסר רצון - אנו מחלישים מאד את כח העמידה שלנו מול אויבים שֶּׁשָׂשִׂים להשמיד אותנו. אנו מלאי הערכה כלפי בָּנינו האוחזים בחרב ונלחמים בגבורה באויבים אלה !  אבל החרב איננה יכולה להיות טבעית בידינו, היא יכולה להיות לנו רק מלבוש חיצוני. רק את "בגדי עשו" אנחנו יכולים, וצריכים, לעתים, ללבוש ; אבל לא להיות ברוחו.  ואנו מלאי הערכה לבָנינו שלמרות החרב שבידם - קולם הפנימי נשאר קול יעקב !  כל כך חזקה היא הסלידה הפנימית מהחרב, שיש בינינו כאלה שזורקים אותה מידם, משליכים מעליהם את בגדי עשו מרוב שאט נפש ! ומחבקים את אויבינו... אני חולק בתוקף על המעשה שלהם ; אבל יש בי נקודה שמזדהה עם היסוד שממנו נובעת הטעות שלהם...  כל כך חזק הוא ההכרח של האחיזה האמיצה בחרב, שיש בינינו כאלה שהתאהבו בחרב, ששכחו שבעצם בגדי עשו הם אלה... אני חולק בתוקף על הרוח שלהם ; אבל הלא אי אפשר משום כך להישאר ללא חרב ביד...  בגלל הסכנה שבכל אחד מהקצוות האלה כשהוא לבדו - תמיד יהיו אנשים שיזהירו אותנו מפני התחשבות בצד זה או אחר. אך האמת השלימה כוללת את שני הצדדים של המציאות המורכבת הזו, ואנחנו לא רשאים ולא יכולים להתעלם מצד זה או מצד זה ! אכן יש סכנה בנטייה קיצונית מדי לצד זה או למשנהו, אבל התעלמות מצד אחד על-מנת להעניק את המשקל הראוי לצד השני איננה פיתרון אלא בעיה...  במשנה במסכת שבת (פרק ו', משנה ד) נחלקו רבי אליעזר וחכמים האם כלי נשק מותר בטלטול בשבת או לא: רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן לו אלא גנאי, שנאמר "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב,ד).  ואלו ואלו דברי א-להים חיים: במצב הנוכחי, הזמני, של עולמנו - נשק הוא תכשיט, כדברי רבי אליעזר, שהרי הנושא אותו משתמש בו לטובת החברה. אך במהותו הנשק אינו אלא  גנאי. כשתתקיימנה נבואות השלום והגאולה של ישעיהו תתברר צדקת דבריהם של חכמים.  ועד אז, אנו חייבים להיות מציאותיים: לאחוז בחרב, להילחם בעוצמה בטרור, בארץ ובעולם ; ואנחנו חייבים להיות רגישים: לשמור על הסלידה מהחרב הזו, שתהיה עבורנו רק לבוש זר, ולעולם לא תהפוך לחלק ממהותנו.

הקול קול יעקב והיידים ידי עשיו

בנות יקרות
אנו לומדות פרשה לא פשוטה, אך יש לה השלכות על חיינו כאומה ועל חייה של כל אחת מאיתנו.
כשלב ראשון אבקש מכל אחת להעלות את השאלות שעולות לה מהפרק הנוכחי בו אנו עוסקות.
מה הכי הפריע לך? מה את לא מבינה ? (הכוונה לשאלות מהותיות ולא טכניות)
על כל אחת להעלות שתי שאלות לאתר עד מוצאי שבת
כאשר עד יום רביעי על כל אחת לענות לפחות לחברה אחת, כפי שהיא רואה את הדברים.

בהצלחה שרהלה.